החלטה בתיק רע"א 1635/13

1.        לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (במסגרת רע"א 43885-01-13) מיום 29.1.2013 (השופטת ע' צ'רניאק), אשר דחתה את בקשת המדינה לקבל רשות ערעור על החלטה של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (במסגרת ת"א 19398-07-12) מיום 24.12.2012 (השופטת א' פרוסט-פרנקל). בית משפט השלום דן בבקשה לסלק על הסף תביעה שהגיש המשיב נגד המדינה מחמת התיישנות או מחמת מעשה בית דין, שמקורו בהסכם פשרה קודם אשר נחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין, ודחה בקשה זו.

רקע והליכים קודמים

2.        המשיב, אלוף משנה במילואים בחיל הים, הוא מחברם של שני ספרים ששימשו בסיס להליכים משפטיים (להלן: הספרים) - "שייטת 11: הקרב על הצל"ש" (להלן: ספר שייטת 11) ו"דקר וסיפורה של שייטת הצוללת" (להלן: ספר דקר) - אשר ראו אור בשנים 1996-1997, ונאסרו בשעתו לפרסום מטעמים ביטחוניים על-ידי ועדת השרים למתן היתר לפרסומים הפועלת לפי סעיף 117(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: הוועדה) וראש מחלקת ביטחון מידע בצה"ל (הם המבקשים 3-2). בהמשך לכך, המדינה פנתה בשנת 1997 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה שיוציא צו מניעה כנגד פרסומו של ספר דקר (ת"א 1262/97) (להלן: ההליך האזרחי). ביום 29.11.1999 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים (להלן: הסכם הפשרה), אשר התייחס לשני הספרים גם יחד. בהסכם נקבע כי יוצא צו מניעה קבוע האוסר את פרסומם של הספרים, כי נוסח חדש של ספר דקר יאושר לפרסום על-ידי הוועדה, וכי המשיב יוכל לשוב ולפנות לוועדה בנוגע לספר שייטת 11. עוד נקבע בהסכם שיש לראות בו סוף פסוק למחלוקת בין הצדדים ככל שהיא נוגעת לספרים, וכי למשיב לא יהיו עוד טענות או תביעות מכל סוג כלפי המדינה בעניינם. בנוסף לכך נקבע בו שהצדדים מסכימים להטלת צו איסור פרסום על הסכם הפשרה ועל תוכנו. בפסק הדין המאשר את ההסכם צוין שבית המשפט המחוזי יהיה מוכן לשקול מחדש בקשות של הצדדים לביטולו של צו איסור הפרסום או להגבלתו, בהתאם להתפתחויות.

3.        ספר דקר פורסם בסופו של יום לאחר שבוצעו בו שינויים מסוימים, ואילו ספר שייטת 11, שהותר לפרסום על ידי הועדה בשנת 2001, פורסם כמות שהוא. בד בבד, פעל המשיב להסרתם של צווי איסור הפרסום שהוטלו, מטעמים ביטחוניים, על ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניין פרסום ספריו - ההליך האזרחי ושתי עתירות שהוגשו לבג"ץ בנושא (בג"ץ 198/99 ובג"ץ 2203/99, אשר נמחקו בסופו של יום לבקשת המשיב, תוך הותרתם של צווי איסור הפרסום על כנם). צו איסור הפרסום שהוטל על ההליך האזרחי הוסר בסופו של דבר ביום 1.8.2006, בהתחשב בחלוף הזמן ובחשיפה התקשורתית הנרחבת שהנושא קיבל ממילא. צו איסור הפרסום שהוטל על העתירות לבג"ץ צומצם בהחלטתה של הנשיאה ד' ביניש מיום 30.4.2009, כך שהוחל לגבי סעיפים מסוימים מתוך כתבי הטענות בלבד, לאחר שבהחלטה קודמת שלה מיום 3.32009 נקבע שחלוף הזמן מאז חתימת הסכם הפשרה ושינוי הנסיבות בעקבות הסרתו של צו איסור הפרסום שנסב על ההליך האזרחי מחייבים את המדינה לשקול מחדש את עמדתה בנושא.

4.        ביום 10.7.2012 הגיש המשיב לבית משפט השלום בתל אביב-יפו את התביעה נשוא ההליך שלפנינו, ובגדרה ביקש לקבל פיצוי כספי מהמדינה בגין נזקים שנגרמו לשמו הטוב, למוניטין המקצועי שלו כסופר וכעיתונאי וליכולתו להתפרנס ממקצועו, כתוצאה מאיסור פרסום ספריו וצווי איסור הפרסום שהוטלו על ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניין זה.

5.        בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה המדינה גם בקשה לסילוק תביעתו של המשיב על הסף, מחמת מעשה בית דין והתיישנות. בבקשה נטען כי פסק הדין מיום 29.11.1999 מקים השתק עילה ביחס לכל העילות שמכוחן תובע המשיב כיום, בהתחשב בכך שהוסכם לראות בו סוף פסוק למחלוקת בין הצדדים (תוך הותרת האפשרות לפנות לבית המשפט מעת לעת אך ורק בנוגע לשאלת היקף איסור הפרסום שחל על ההליך). עוד נטען בבקשה כי התביעה נסבה על אירועים שהתרחשו לפני כ-15 שנה, ועילותיה התיישנו זה מכבר. המשיב, מנגד, טען שתביעתו לא נחסמה על-ידי מעשה בית דין - הן משום שהסכם הפשרה הופר על ידי המדינה כאשר ראש מחלקת ביטחון מידע בצה"ל, הוא המבקש 3, חשף את דבר קיומו ברבים (בניגוד לצו איסור הפרסום שעמד בתוקף בשעתו) והן משום שהתביעה נסבה על נזקים שנגרמו לאחר עריכתו של ההסכם. עוד ציין המשיב שמאז החתימה על הסכם הפשרה נוהלו בין הצדדים התדיינויות נוספות בעניין צווי איסור הפרסום שהוטלו על ההליכים המשפטיים, ואלה הובילו לבסוף לצמצומם או להסרתם של צווים אלו, ובתי המשפט השונים שעסקו בכך דחו את טענת המדינה כי הסכם הפשרה סתם את הגולל על הסכסוך בין הצדדים. בעניין זה הפנה המשיב לדבריה של הנשיאה ביניש בהחלטתה מיום 3.3.2009, לפיהם "אין לאפשר למדינה לאחוז בהסכם הפשרה [עם המשיב] כבקרנות המזבח כדי להצדיק את הימנעותה מלפעול באורח סביר וראוי". בכל הנוגע להתיישנות, טען המשיב, בין היתר, כי חלים בעניינו הסייגים המנויים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, מכיוון שעילת התביעה הינה תרמית או הונאה, וכן משום שחלק מהעובדות המקימות את העילה נודעו למשיב רק לאחרונה.

6.        בית משפט השלום קבע בהחלטתו בעניין זה כי אין מקום לדחות את תביעתו של המשיב על הסף מחמת התיישנות או מעשה בית דין, בהתחשב בכלל שלפיו צעד כזה שמור למקרים מיוחדים בלבד, וכי טענותיה של המדינה בעניינים אלו מצריכות דיון בתובענה לגופה.

7.        בקשת רשות הערעור שהוגשה על-ידי המדינה לבית המשפט קמא נדחתה כאמור אף היא. בית המשפט קמא ציין שהחלטתו של בית משפט השלום - אשר עולה ממנה כי טענות המבקשים נזקקות לליבון בראיות בטרם ניתן יהיה להכריע בהן - היא מסוג ההחלטות אשר ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהן, להוציא במקרים חריגים ומיוחדים שעניינם של המבקשים לא נמנה עליהם. עוד ציין בית משפט קמא כי ספק אם מלכתחילה ניתן היה להשיג על החלטת בית משפט השלום, נוכח צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט), אשר מונה "החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך" בין סוגי ההחלטות שלא תינתן בגינן רשות ערעור.

הבקשה למתן רשות ערעור

8.        ככל שהדברים אמורים בהצדקה למתן רשות ערעור, טענתה המרכזית של המדינה היא שתביעתו של המשיב צפויה ממילא להידחות מחמת מעשה בית דין והתיישנות גם יחד בתום ניהול המשפט, ועל כן ראוי למנוע ניהולו של הליך מיותר, מה גם שהחלטותיהן של הערכאות דלמטה לא נומקו במידה מספקת ונפלה בהן טעות ברורה.

9.        לגופו של עניין, המדינה שבה והעלתה את טענותיה לפיהן דינה של תביעת המשיב להימחק על הסף - הן מחמת מעשה בית דין והן מחמת התיישנות. בהתייחסה לטענה של מעשה בית דין, המדינה הדגישה כי הסכם הפשרה קבע שלא תהיה למשיב תביעה "מכל סוג שהוא" כלפי המדינה, ולכן, על-פי פשוטו של מקרא, ההסכם מונע גם הגשת תביעות שעניינן עילות תביעה ונזקים שצמחו לאחר מועד החתימה עליו. המדינה הוסיפה וטענה כי צמצום היקפו של צו איסור הפרסום שהוטל על ההליכים המשפטיים נעשה בהתאם להוראות הסכם הפשרה עצמו ופסק הדין המאשר אותו, ולכן אין להסיק שבכך נפתחה בפני המשיב דרך להגשת תביעות. דבריה של הנשיאה ביניש, כך נטען, מתייחסים גם הם רק לצורך לבחון מחדש את צו איסור הפרסום שהוטל על ההליכים המשפטיים בשים לב להשתנות הנסיבות. בהתייחס לטענת ההתיישנות, המדינה מציינת שהמשיב לא פירט ולא ביסס את טענתו לגילוי מאוחר של עובדות התביעה.

10.      יצוין כי ביום 10.3.2013 הגישה המדינה "בקשה להגשת הודעת עדכון", במסגרתה נמסר כי המשיב הגיש לבית משפט השלום בקשה להגדלת סכום תביעתו עד לסך של 1.5 מיליון שקלים.

דיון והכרעה

11.      לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובתו של המשיב. כידוע, רשות לערער "בגלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של בעלי הדין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שבפני אינה מעוררת שאלה כללית ממין זה, ולמעשה, אף לא נטען לכך. לאמיתו של דבר, המדינה מיקדה את טענותיה בטעמים למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת", בהתעלם מכך שהסוגיה המונחת ביסוד הבקשה נדונה כבר בפני שתי ערכאות, ואין כל הצדקה לכך שערכאה שלישית תידרש לה גם היא. יש לזכור, כי הכלל לפיו בית המשפט ימעט במתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בערעור על החלטת ביניים, אשר ברגיל ולמעט במקרים חריגים, לא יישמע בערכאה שלישית (ראו: רע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' לוי (לא פורסם)); בע"מ 8339/06 פלוני נגד פלונית (4.1.2007), בפסקה ה(1)). די בכך על מנת להצדיק את דחיית הבקשה שבפניי.

12.      זאת ועוד: אין מקום לקבל גם את הטענה שעניינה היעדר הנמקה מספקת. דומה שהמבקשים מכוונים את טענתם זו לכך שהערכאות דלמטה לא דנו, לגופן, בשאלת ההתיישנות ובשאלת תחולתו של כלל מעשה בית דין. ואולם, עיקר החלטתו של בית משפט השלום נסבה דווקא על ההנחה שלא ניתן להכריע בשאלות אלו ללא בירור נוסף, שיתקיים במהלך המשפט. בנסיבות אלו, אין מקום לצפות כי בית המשפט ידון בשאלות אלו לגופן. אכן, החלטתו של בית משפט השלום נוסחה בקיצור נמרץ, וטוב היה לו התייחסה ביתר הרחבה לטעמיה. יחד עם זאת, אין מדובר בהיעדר הנמקה מהסוג שעשוי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ולא כל שכן כשמדובר בהחלטת ביניים.

13.      למעלה מן הצורך, אציין שגם לגופם של דברים לא מצאתי פסול בהחלטות שהבקשה נסבה עליהן. בניגוד לנטען, אינני סבורה שהתשובות לשאלת ההתיישנות ולשאלה של מעשה בית דין נלמדות באופן חד משמעי מנתוניה ה"גולמיים" של התביעה. נסיבותיה המורכבות של הפרשה, אשר רק על מקצתן עמדתי לעיל, משליכות על הדיון גם בשאלות מקדמיות אלו. דומה, אם כן, שיש הצדקה לא למהר ולהכריע בשאלות אלה על סיפה של התביעה, בטרם נערך בירור ראייתי אשר יסייע בליבון טענותיהם של הצדדים תוך העמדת התמונה העובדתית המלאה בפני בית המשפט. תוצאה זו הולמת את הכלל המורה לנהוג בסמכות הסילוק על הסף בזהירות מופלגת ולהפעילה במקרים יוצאי דופן בלבד, כאשר אין ולו אפשרות קלושה שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש (ראו למשל: רע"א 359/06 מועין נ' פרג' (26.4.2006), בפסקה 3; ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.2007), בפסקאות י"ב-י"ד). בהתחשב בטיבן של טענות הסף שבפי המבקשים ובמידת הבירור שהן לכאורה מצריכות, צדק בית המשפט קמא בסוברו שאין מדובר באחד מאותם מקרים נדירים ומובהקים שבהם ראוי להיעתר לבקשת סילוק על הסף ולסגור את שערי בית המשפט בפני התובע עוד קודם שהשמיע את טענותיו לגופן. אין צורך לומר שאין בעדכונו של סכום התביעה, כפי שנמסר על-ידי המדינה, כדי לשנות ממסקנה זו.

14.      בשולי הדברים אוסיף כי מקובלת עליי עמדתם של המבקשים בעניין תחולתו של צו בתי המשפט בנסיבות העניין. אינני סבורה כי דחייתה של בקשה למחיקת תביעה על הסף, תוך קביעה כי טענות הסף שהועלו במסגרתה יידונו בשלב מאוחר יותר בהליך, היא ממין ההחלטות שניתן לראות בהן "החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך". עם זאת, לנוכח כל האמור לעיל, אין בכך כדי לסייע למבקשים.

15.      סוף דבר - הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, א' בניסן התשע"ג (12.3.2013).